איך לרסן חמדה?

"לפחות את עשרת הדיברות אני מקיים", כך חושב מן הסתם כל שומר שבת מצוי. אולם ביטחון זה מתערער כשמגיעים לדיבר האחרון: "לא תחמוד". לדברי אבן עזרא התורה אוסרת על חמדת הלב, ולדברי הרמב"ם כשאדם חושק במה ששייך לאחר, הוא עובר על "לא תתאווה" (הלכות גזלה ואבדה, א, י). כאן מתעוררת מאליה השאלה: כיצד אפשר לצוות את האדם על הרהורי ליבו? האם ניתן לשלוט בתשוקת הלב?
אבן עזרא סבור שהתשובה חיובית, והוא מסביר זאת באמצעות משל לאדם מפשוטי העם שלעולם לא יחמוד את בת המלך היפהפיה, כיוון שברור לו שכל קשר בינו לבינה איננו מציאותי. משום כך יחסו אל בת המלך הוא כיחסו של כל אדם נורמטיבי אל אימו, וכדבריו: "אין אדם מתאווה לשכב עם אמו, אעפ"י שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו". לדעת אבן עזרא מוטבעות בלב כל אדם תפיסות ברורות של גבולות, ותאוותיו פועלות רק בתוך המסגרת של תבניות המחשבה אליהן הורגל. לשיטתו, האדם יודע בעומק ליבו מה נמצא במנעד הדברים שהם עבורו ברי השגה, ומה נמצא מעבר לסקאלה הזו. יכול אפוא האדם לחנך את תודעתו להתמקד במה שהוא יכול וצריך להשיג, ולהסיר מדעתו את מה שאינו יכול או רשאי להשיג.
ואכן, אדם מן השורה לא יתאווה לגור בארמון כשל אחד האוליגרכים, אך הוא עשוי לחמוד את ביתו של השכן. הוא לא ייתן עיניו במכונית שרד של איל הון, אך עשוי לחמוד את מכוניתו של החבר. ניסיון החיים אמור לפתח הבנה אינטואיטיבית מהי שאיפה ראלית עבורנו, ומה לא, וממקד אותנו במה שרלבנטי עבורנו.
ניתן להמחיש את היכולת להטמיע בתודעה גבולות בלתי עבירים באמצעות דוגמה מוכרת מחיי היום-יום. אנחנו לא נופלים מהמיטה בלילה, גם אם נרבה להתהפך ולהתגלגל במשך שעות ארוכות של שינה עמוקה. זאת משום שהמוח שלנו קולט באופן עמוק את הגבולות, והם מוטמעים באמצעות ההרגל היום-יומי. באיסור 'לא תחמוד' מצווה אותנו התורה להתרגל לכך שדברים שמעבר לגבולות המותר, ייתפסו כמעבר לגבולות האפשר, וכי מה ששייך לאחר, יימצא מחוץ לתחום המחשבה, ולא רק מחוץ לתחום ההשגה.
בהוויית חיינו כיום מתרחש חינוך הפוך של התודעה. עולמנו טבוע בחותמה של חמדנות למוצרי צריכה מכל הסוגים. האדם שהוגדר בעבר כ"יצור חושב", הפך להיות בעיקר "יצור צורך". ב-30 השנים האחרונות הוכפלה אוכלוסיית העולם פי 2, אך הצריכה גדלה פי 8. עולם הפרסום והשיווק מגביר את הצריכה, מלבה את החמדה, ומשדל אנשים להשיג את מה שיש לאחרים. אנשים מתפתים לחמוד ולקנות את מה שהם כלל אינם צריכים, להחליף, להגדיל, לשפץ ולהשתכלל עוד ועוד בבתים, במכוניות, במוצרי חשמל ואלקטרוניקה ועוד. רבים מנסים להשיג את מה שמעבר להישג ידם ושוקעים בחובות כספיים, במריבות משפחתיות ובשאר סכסוכים. מעבר לכך הצריכה המוגברת מגבירה את הייצור, ותורמת לשלל בעיות אקולוגיות שמאיימות על עולמנו.
אכן יש משהו חיובי בחמדה, שכן היא דוחפת את האדם ואת החברה להתקדם ולהתפתח ולא לשקוט על השמרים. הגמרא מספרת שכאשר חכמים הצליחו לכלוא את יצר המין, הם ראו שהעולם ייהרס מכך, משום שלא תהיה עוד פריה ורביה (יומא סט, ב). בדומה לכך אין לבטל ולהשבית את היצרים שמניעים ייצור וצריכה, אולם יש לשלוט בהם באופן תבוני. ה"יצור צורך" צריך להיות גם "יצור חושב", שבודק מה נחוץ ומה מיותר, על מה אין לוותר, ומה נובע רק מחמדת מה שיש לאחר. חז"ל קבעו בנושא זה כלל זהב כדרכם: "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות א, ד). את העצות של חז"ל אני ממליץ לצרוך במינון גבוה ובאופן קבוע.
(יתרו תשעז)